בינתיים ביער
ננסי היער שגרו לא הרחק משם יצאו לסיור ליקוט הבוקר השגרתי. מה שלא היה שגרתי, זה שהם מצאו גוף גדול שכוב על הרצפה.
אנדלה ניגש בזהירות, צעד שקט אחר צעד שקט והתבונן. אין תנועה. הוא התקרב עד מרחק נגיעה בשקט מוחלט ואז... שם לב לרחשי נשימה סדורים. גאראם חי. בינתיים. אנדלה חזר על צעדיו חיש מהר לאחר שהבין שמדובר באורק גדול והתייעץ עם ידידיו מה לעשות? מצד אחד, הוא לבד, ישן ופצוע, ונראה כי דרכו נקרתה לשם, ותו לא. ומאידך, הוא אורק. חשבו וחשבו, ומכיוון שהיו רק נערים, הסתלקו כדי לעדכן את הזקנים.
הם היו כמו פיות ורוחות היער, רק בשר ודם. עם זאת, הננסים היו מחוברים וקשורים ליער, לתוכו, לרוחו וגם לדריו. אשכולית גדולה היה המנהיג שלהם.
זו הייתה חברה בעלת מאפייני כבוד והוקרה שבטיים, אך לכל פרט ניתן חופש פעולה. לאשכולית גדולה היה חבר בשם פלקון. פלקון היה סוג של עיט. אשכולית גדולה ביקש מפלקון לעקוב אחרי האורק שהיה אורח לא רצוי בגבול היער. פלקון מילא את בקשתו של אשכולית גדולה בחפץ לב. הוא מיהר לטוס לאזור אותו תיארו נערי הננסים אך לא מצא שם את האורק. אבל עם עיני העיט שלו הוא הבחין בעקבות גסות של דמוי אנוש. פלקון לא ראה שום רמז אחר והסיק שאלה כנראה עקבותיו של האורק ועל כן דלק בעקבות העקבות. כעבור שעה קלה פלקון איתר את האורק שנראה צועד במרץ אך ניכר היה גם כי היה גם פגוע, פצוע וצולע. פלקון המשיך לעקוב אחרי האורק יומם וליל. כשהאורק עצר למנוחה, פלקון נח על עץ בקרבת מקום. כשהאורק קם ללכת באשמורת שניה, פלקון עט אחריו.
גאראם העדיף לצעוד בלילה. הוא חשב שיש לו יתרון חושי על אויביו הטבעיים. ככלל, אורקים לא אוהבים את אור היום. האור מפריע לעיניהם הרגישות משהו. פצעיו הלא מטופלים של גאראם התחילו לתת בו אותותיהם. צליעתו התחזקה וקצבו הואט. ניכר עליו כי היה דואב. גאראם נאלץ לקצר את משך שעות מסעו ולנוח יותר. המזל שיחק לידיו או שגרומש עדיין רצה בו ומקץ 8 ימים בסה"כ, גאראם חזר הביתה. בפתח המאורה עמדו 2 אורקים. זה היה סימן לפלקון שתם המסע. פלקון נסב על עקבותיו המטאפוריים או הפיזיים של גאראם, אם תרצו וטס הביתה במשם יום ארוך אחד בלבד. פלקון פגש את אשכולית גדולה והעביר לו דיווח בנאלי אודות מסעו של האורק והגעתו למאורה.
המידע של פלקון היה כמעט מיותר שכן חדשות ממצודת בלוהאמר הקדימו את שובו של פלקון.
בוא נקרא לילד בשמו
לא הייתה להם מיינקת, אבל לילה התמודדה עם האתגר בעזרת ברכותיו של סילבנוס שגרם ללשד פרי היער להזין את התינוק. יום רדף יום ועדיין אין לו שם. לילה פחדה מהאחראיות אך גאנזלאו דחק בה לבחור לילד שם. לשם יש משמעות רבה בחיים ודרך כך, גם לילה תתבגר ותתעצם ותהיה מסוגלת ליותר בחייה. ימים כלילות סגרו על לילה. היא ניסתה לקשור בין מראהו, לנסיבות ולעובדה שהוא שרד. כשייאושה כבר כמעט גבר עליה היא נזכרה באוואטר ששמעה עליו סיפור או אגדה בילדותה. האוואטר הזה שירת את אלו באופן מושלם והעניק גבורה וכל טוב על המאמינים. קראו לו גבריאל. וכך, לילה קראה לבן דמותה, חצי העלף, גבריאל.
מספר קילומטרים משם, איזמרלדה פחדה מכולם. האורה הייתה מקום מסוכן ומתוח עבורה ללא גאראם. זה לא שעם גאראם היה שעשוע גדול, אבל לפחות הוא שמר עליה ועל בנם מפני האחרים. היא הרגישה שהקירות מתכווצים עליה. אבל הייתה לה תקווה. היא תנצח בזכותו של בנה. היא הייתה מדברת אליו וקוראת לו בשם משלה, אבל רק בחשאי, בסתר, שכן היה לו שם אורקי שגאראם נתן לו. כפעוט חסר שיניים, תווי פניו היו מאד עדינים ביחס לאורק. לאיזמרלדה הייתה תקווה שתוכל פעם לברוח ולגדל אותו בחברה אנושית. הרי היא לא תוכל לחזור לחיות עם העלפים, גם כי לא נשאר מהם וממשכנם הרבה, ובעיקר בגלל בנה שלא יתקבל שם. היא שאפה שיהיה עצמאי, שישלוט בגורלו על אף מוצאו ועל כן נתנה לו שם שביטא את כמיהתה. היא קראה לו MAVERICK.
נאםיאם
גאראם התנדנד כמו שיכור אף שלא שתה טיפה מרה אחת.כאוב, פצוע, רעב ועייף הוא הגיע לפתח המאורה. משהו מוזר היה שם. בפתח עמדו 2 שומרים חמושים בשריונות עור חניתות ארוכות וגרזני יד. גאראם חשש שמישהו תקף את המאורה. אולי הוא המית עליהם אסון מאת בני שבט בלוהאמר.
הוא רץ בשארית כוחותיו אל פתח המאורה. מתח רב ניכר בשומרים שזיהוהו מרחוק. גאראם היה גבוה מהם ביותר מחצי ראש ורחב במידותיו והיקפיו. מראהו כמו גם מעשיו בעבר הטילו מורא בכל אורק שהכיר אותו, פצוע ככל שיהיה.
היו להם הוראות הם צריכים לצלצל בפעמון ולצעוק מיד כאשר רואים אותו. אבל משהו עצר בעדם. פחד? אהבת המנהיג? אולי הגורם המשותף ביניהם: יראה. GROON, הבכיר ביניהם צעד קדימה והחווה בידו לשקט בצורה כנועה. גאראם נעצר על מקומו. הוא חשב שזה נכון טקטית, ופניו תהיה. גרון אמר לו שאגרוך מת. אף אחד לא יודע איך, אבל אגחד ומקרם הכריזו על עצמם מנהיגים משותפים. בתחילה היו כמה אורקים שהרימו ראש, אבל מיד הורידו להם את הראשים והם נשלחו לבילוי בחזיריה. השבט היה עתה של אגחד ומקרם וההוראות לגבי גאראם היו ברורות. להרוג אותו מיד. אבל גרון ו- KHADIK היו נאמנים לבן המנהיג הקודם. הם ביקשו שיברח ושאף אחד מעולם לא יזכיר את המפגש הזה. גאראם נהם וכעס. לרגע הוא ביקש בנפשו להורגם ולהסתער פנימה, אך הפעם כבש את יצרו ביודעו את מצבו הפיזי וסיכוייו. הוא שאל אותם מה לגבי בת האדם וחורק. גרון הסביר שכרגע הם חיים בתנאים קשים, ומוחזקים כקלפי מיקוח כל עוד גאראם חי. לגאראם עלה רעיון בראש. "מספר 2" נהם גאראם. "אתה תהיה מספר 2 שלי, וגם חדיק יזכה לכבוד, אם תשמרו על בת האדם וחורק בחיים. גייסו צוות נאמן, וחכו לי. אני עוד אחזור. בקרוב !"
הוא הלך. הכיוון היה מוזר. נדמה היה להם כי הוא פוסע בכיוון העמק העזוב. האם גאראם השתגע?! אף אחד לא חזר מעולם מהעמק העזוב. נאםיאם מלך העמק היה אוכל את כולם. ובכל זאת, היה ברור כי גאראם צועד בכיוון הזה. כל שהיה לגאראם הוא שריון שרשראות קל וחרב מעוקלת שלקח מדוגוש. אין לו סיכוי.
נאםיאם היה טרול גדל מידות. 4 מטרים גובהו וכמטר וחצי רוחב חזהו. ידיו מצוידות בתופרים אימתניים וחושיו חדים כמו תופריו. ככה זה שיש לטרול 4 עיניים ו-4 אזניים. כן, כן, לנאםיאם היו 2 ראשים. כשהם היו מדברים ביניהם הם היו קוראים האחד לשנים נאם ויאם, אך כשפנו למישהו אחר (בדר"כ רגע לפני שלעסו אותו חי וביתקו את גופו לחלקים) הם דיברו בגוף רבים תחת שם אחד: נאםיאם. האוכל החביב על נאםיאם היה גמדים אבל הוא היה אוכל מכל דמויי האנוש, בעיקר גובלינים ואורקים שהיו זמינים יותר. לעיתים נאלץ לאכול גם בהמות.
2 ימים ו- 2 לילות פחות כמה שעות שינה צעד גאראם. בהפסקת המנוחה הראשונה הוא ליקט כמה עלים שזכר שבערחה היה משתמשת בהם לטיפול בפצעים. הוא החל לטפל בעצמו שכן לא היה מי שיעשה יותר דבר עבורו.
העמק העזוב היה אכן עזוב כשמו, מכיוון שכולם ידעו מה צפוי לגורלם שם. דרי הסביבה הרחוקה היו מעמידים תצפיות כדי לזהות מתי נאםיאם עלול להגיע, אך מעולם לא ראו אותו בא. הוא פשוט היה מופיע, חוטף, טורף ולוקח צידה לדרך. דרך המלך, המלך נאםיאם היה חוזר לעמק מהדרך הראשית ולא כלעומת שבא. לא היה אכפת לו שיראו אותו חוזר. העיקר שלא ידעו איך הוא מגיע.
גאראם הכיר הליכותיו של נאםיאם אף שלא ידע את דרכיו, ולכן לא חשש ללכת בדרך המלך. אין סיכוי, הוא חשב, שיהיו לו היתקלויות פתאומיות. גאראם ראה את המערה מרחוק, אבל גם בתור אורק שרגיל לתנאים קשים הוא היה הלום נוכח צחנת המוות שאפפה את מערתו של נאםיאם. הוא חשב כיצד ייגש אליו, ובהה מרחוק תוך מחשבות ונסיון להסתגל לצחנה. הוא היה דרוך ועיניו נוקבות את המערה. מה רבה הייתה הפתעתו כשהרגיש נגיעה עזה בכתפו הפצועה. גאראם קפץ, עצבני, דרוך ואחוז תזזית, מוכן לחתוך בכל כוחו את המתגנב. אבל אז הוא נשא עיניו למעלה כמעט כדי פעמיים גובהו. אהאההה. ש-ש-שלום נאםיאם גאראם גמגם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה